חזרה לראשי

לא על הלחם לבדו

בילדותי אחי ואני חלקנו כמה משימות פשוטות בניהול משק הבית. לרוב זה הסתכם בהשקיית הגינה או קניות במכולת השכונתית. היום, עם פריחתם של הסופרמרטקים הגדולים, קיימת התרפקות נוסטלגית על אותן מכולות שכונתיות ההולכות ונעלמות מן הנוף.

אינני חסיד גדול של סופרמרקטים. המראה של אמא לשני ילדים קטנים הדוחפת עגלת קניות עמוסה בשמיניית בקבוקי קולה של שני ליטרים, חבילות ענק של עוגיות תעשייתיות ונקניקים עתירי חומרים משמרים אינו בדיוק "עושה לי את זה." גם מראה הקופאיות המתוסכלות, שרובן סובלות מעודף משקל, לא מעורר בי חשק בילתי נשלט לרצות להיכנס לסופרמרקטים. גם לא הריבים הפורצים תכופות בין הקונים העומדים בתור או בין הקונים לבין הקופאיות.

כשאני נזכר בחוויות ילדות מהמכולת השכונתית הקטנה והדחוסה, הן אולי מעלות אצלי חיוך אך לא רצון לשוב ולקנות שם מצרכי מזון. זכורים לי כלבי השכונה שהיו נכנסים ומתייחסים אל הערימה של חבילות המצות כאל עמוד הדורש את הרמת הרגל האחורית (כולל השלב הבא הנלווה לכך). ללא כל כוונת זדון היו הכלבים "טובלים" את זנבותיהם בחביות המלפפונים החמוצים שנמכרו לפי משקל. מדי פעם, כשהחנווני הבחין בכלב, הוא היה רץ אחריו ומכה אותו עם הצד הקהה של הסכין של הלחם.

מה יחזיר אותנו הביתה

זוכרים את הסכין של הלחם? פעם, לפני המצאת הלחם הפרוס, ניתן היה לקנות במכולות חצי לחם לבן. החנווני היה חותך את הלחם לשניים. היום לא רק שהלחם כבר מגיע פרוס, אלא שבוטיקים של לחם צצים בכל עיר. ללחם, על צורותיו השונות, נוכחות נכבדה בתזונה הישראלית: לחם, בגט, לחמנייה, חלה ופיתה. בקליניקה שלי אני שומע לעיתים קרובות מלקוחות שבלי לחם בארוחה הם לא ירגישו שובע (אפילו אם הארוחה כללה סטייק ותפוחי אדמה).

הלחם מייצג משהו מאוד ריגשי. ריחו של לחם הנאפה בתנור מעורר בנו הרבה מעבר לבלוטות הרוק. הלחם מעורר במודע ושלא במודע אסוציאציות של בית. המושג בית טומן בחובו הרבה יותר מאשר קירות, דלתות, וחלונות. בית זה ילדות, הורים והרגשת ביטחון ושייכות. בפועל, לא משנה כמה כיכרות לחם נדחוס אל תוך גופנו, זה לא מה שיחזיר אותנו "הביתה". אכילה מופרזת של לחם עשויה לגרום לעירפול וטישטוש שאולי באופן זמני יקלו (יסממו) אותנו מהכאב, אך בטווח הארוך תרחיק אותנו עוד יותר מליצור את הבית שלנו.

בספר דברים, פרק ח' כתוב:

(ז) כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: (ח) אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ: (ט) אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחשֶׁת: (י) וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:

הארץ מסמלת את הבית. בבית אין צורך לאכול לחם במסכנות, מתוך סבל. פרט ללחם קיימים מזונות רבים ומגוונים. הרגשת שובע אמיתית מעוררת בנו את הרצון לברך ולהודות על הבית. התרוממות רוח שכזו מתקיימת כאשר אנחנו עבדנו והשקענו למען המטרה. מושג נוסף בו מככב הלחם הוא "לחם הביזיון," שפירושו דבר שקיבלנו מבלי שהשקענו עבודה או תמורה בעדו. הנשמה אינה אוהבת מתנות חינם ועל כן משהו בנו יוותר עם תחושת ריקנות.

עוד נאמר בספר דברים (ח ג): "לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם–כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-ה' יִחְיֶה הָאָדָם." תזונה מאוזנת דורשת יותר מלחם. אלוהים ברא את העולם בדיבור. על כן "כָּל-מוֹצָא פִי-ה'" מתייחס הן לכל המזונות הגשמיים והן למזונות הנפשיים-רוחניים.

המוציא לחם מן הארץ

הלחם זוכה ביהדות ובתרבויות אחרות ליחס מיוחד, משהו המשמש לטקסים. בערב שבת מברכים על החלה. זהו האות לתחילתו של החלק הגשמי – הסעודה. אל בית המקדש היו מביאים בחג השבועות לחם ביכורים, לחם מיבול החיטה הראשון (לא היו מביאים מוצרי חלב כביכורים. את החלב דאגו גורמים אחרים לדחוף לנו באגרסיביות לתוך חג השבועות).

מכיוון שהלחם הינו מזון טקסי, יש להתייחס אליו בהתאם. הכנת לחם היא תהליך הדורש זמן ומיומנות: טחינת הדגנים, הוספת רכיבים, לישה ואפיה. הברכה לפני אכילת לחם שונה מהברכות לפני אכילת מזונות אחרים, כולל מוצרי חיטה אחרים שאינם לחם. על חיטה מבושלת או קרקרים מחיטה הברכה היא "בורא מיני מזונות", בעוד שעל לחם מברכים "המוציא לחם מן הארץ" (שוב ההקשר של לחם ובית).

גם לאחר אכילת לחם, יש לבצע טקס – ברכת המזון. בעוד שאם אכלנו ארוחה ללא לחם, הברכה קצרה, לאחר אכילת לחם יש לומר את ברכת המזון המלאה. זו ברכה לא קצרה בכלל. לעניות דעתי יש כאן יותר מרמיזה לכך שלחם אינו חייב להיות נוכח בכל ארוחה. לחם מקומו באירועים מיוחדים כמו שבת, חג, או אירוע בעל חשיבות. ההתמכרות של החברה שלנו ללחם גרמה לכך שאף אנשים דתיים יאכלו לחם בכל ארוחה למרות "המחיר" של ברכה ארוכה יותר. ארוחה ללא לחם פשוט אינה נתפסת כאפשרית.

לחם לשמנים ופסטה לרזים

אם נתבונן בתרבויות בהן אוכלים הרבה לחם, לדוגמא אמריקאים וגרמנים ובתרבויות ללא לחם, כמו במזרח הרחוק, נבחין בנקל מי השמנים ומי הרזים. אך אין צורך להכריז חרם מוחלט על הלחם. אנשים במדינות בהן צורכים לחם במנות קטנות (אפילו אם זה לחם לבן) כמו איטליה, ספרד, ויוון, אף הם רזים. בספרד וביוון אוכלים הרבה פעמים בסגנון טאפס, מנות קטנות שחלקן מוגש על פרוסות לחם זעירות. באיטליה אוכלים לחם אך עיקר צריכת החיטה היא בצורה של פסטה (ללא שמרים). הפסטה שבמזרח הרחוק נקראת נודלס, גם ללא שמרים ולרוב עשויה מאורז.

סגנון האכילה האיטי והנינוח במדינות כמו צרפת, ספרד, ויוון מפחית את הצורך בכמויות גדולות של מזון ומקל על העיכול. בישראל, לא רק שצריכת הלחם מאוד גבוהה, אף הפכנו את הלחם לצלחת ניידת: פיתה עבור פלאפל או שווארמה וכריכים ובאגטים המשמשים למילוי. אחרי אלפיים שנות גלות יתכן ואנחנו עדיין לא מרגישים לגמרי בבית.

מה הגישה שלכם לצריכת לחם? איזה לחם אהוב עליכם במיוחד?

המאמר המקורי בקישור הזה

כתיבת תגובה