חזרה לראשי

מתנה משמיים: על הקשר בין מן לתזונה נכונה

הסיפור, בפרשנות כזו או אחרת, ידוע לכל: כשבני ישראל יצאו ממצרים, הגיע השלב שבו נגמר להם הלחם אותו הביאו כצידה לדרך. כהרגלם בקודש, הם מתלוננים – על רעב הפעם, ונזכרים בערגה בסיר הבשר שעליו "ישבו" במצרים.

בעקבות התלונות, מודיע להם אלוהים (באמצעות משה) שיאכלו בשעות הערב בשר שליו ובבוקר, כך הוא מבטיח, "אמטיר לכם לחם מן השמים." כשבני ישראל מגלים בבוקר את ה"לחם" הלא מזוהה, הם שואלים "מן הוא?", שאלה שמשמעותה "מה זה?", ומכאן קיבל המאכל את שמו – מן ממנו אכלו בני ישראל במשך 40 שנה עד כניסתם לארץ.

אז מהו אותו מן, ואלו תובנות אנחנו יכולים ללמוד ממנו אודות תזונה נכונה?

נהוג היה ללקט את  המן במידה עבור כל אדם לפי צרכיו, ואסור היה לאדם לשמור ממנו עבור יום המחרת, פרט ליום שישי שבו היה ניתן ללקט גם עבור יום השבת. המן היה צריך להיאסף מוקדם בבוקר, לפני שנמס מהשמש. כאן אנו מוצאים רמיזות לחשיבותה של אכילה מדודה, בכמויות לא מופרזות ולנושא הטריות. מי שניסה "להתחכם" ולשמור מהמן, גילה למחרת שהוא נרקב והתמלא בתולעים.

בעידן שבו מרבית מוצרי המזון הנמכרים הם מזונות ארוזים עם חיי מדף ארוכים, חלק ניכר מהם בשל חומרים משמרים שהם מכילים, שווה להיזכר במן ובחשיבותם של מזונות טריים. באופן פרדוקסלי, ככל שחיי המדף ארוכים יותר, חיינו יהיו קצרים יותר.

ה"הנחה" שניתנה לבני ישראל – שמירת המן ליום השבת, מרמזת אולי שמדי פעם ניתן לאכול מזונות שאינם בהכרח טריים. כלומר, שמרבית הזמן ייטב לנו להקפיד על חומרי גלם איכותיים וטריים ומדי פעם אפשר "לחטוא" עם משהו פחות טרי או פחות בריא. גישה שכזו מאפשרת לנו "להחזיק מעמד" במשטר הבריאות, שלעתים נדמה כנוקשה מדי.

בספר "שמות" מתואר המן כ"זרע גד לבן וטעמו כצפיחית בדבש." יש המפרשים זאת כצמח הכוסבר המכונה גד השדה ומוזכר בספרות התלמודית בין המאכלים המשפיעים על העובר. וכך נכתב שם: "דאכלא כוסברתא הוו לה בני בשרני" – כל האוכלת כוסבר יהיו לה בנים "בשרניים", כלומר בריאים. ברפואה העממית משמש הכוסבר את האם לעתיד בתקופה שלפני הלידה ולאחר מכן, גם בתקופת ההנקה. כמו כן, הוא יעיל למלחמה בהקאות, צרבות, כאבי ראש, סחרחורות, גזים בבטן וכן דלקות עיניים, חניכיים ופה.

על פי המסורת הכיל המן את כל הטעמים; כלומר, היה לו את הטעם של המאכל שבו חפץ האדם שאכל אותו. הדבר מזכיר מעט את הטופו (לבן בצבעו אף הוא) שמי שיודע לעשות בו שימוש נכון, מסוגל להכין ממנו מנות רבות ומגוונות בין אם מלוחות, חלופות לבשר, או אפילו מתוקות כמו עוגת גבינה על בסיס טופו.

לפי אחד הפירושים, המן היה "נבלע באיברים" והאדם שאכל אותו לא היה צריך להפריש פסולת. אכן, ככל שאיכות המזון שאנו צורכים גבוהה יותר, מערכת העיכול שלנו פועלת טוב יותר ואנו יכולים ליהנות מספיחה טובה יותר של הערכים התזונתיים אל תוך גופנו.

בני ישראל הפסיקו לאכול מן לאחר הכניסה לארץ ישראל – אולי רמיזה לעתיד להתרחש בתעשיית המזון.

שנזכה לחג של טריות, איכות וחירות – גם משיעבוד להתמכרויות למזונות מעובדים.

 

המאמר המקורי בקישור הזה

כתיבת תגובה