חזרה לראשי

צ'יפס, ברד, גלידה, ותחתונים

בשנות העשרים המוקדמות שלי הייתי מביט בזילזול בזוגות, בהליכת היד ביד שלהם. כה זרה עבורי הייתה התנהלותם שנראתה לי רדודה וכר פורה לבינוניות. חשתי בוז גדול למראה הזוגות הדתיים הצעירים, הוא עם כיפה סרוגה לראשו, היא בשמלה או חצאית ארוכה, הנכנסים באושר, כמו אל תיבת נח, אל מסעדת 'הבלינצ'ס של שושנה' ברחוב ירמיהו בתל אביב. בכותרת המשנה של שלט הניאון המואר של המסעדה היה כתוב 'הבלינצ'ס ההונגרי המקורי' וארבע פינותיו עוטרו כל אחת במילה 'כשר' באדום אלכסוני. כמה פשוטים חייהם נהגתי להרהר. ידם אוחזת יד אהובה, פיותיהם לועסים בלינצ'ס מתוק. בלי בעיות, ללא תהיות. חיי שיגרה נדושה בה שני זוגות חברים נפגשים ויוצאים לסרט או לבית קפה או מתארחים האחד אצל השני. מתנהגים כמו זקנים שלוים שכבר חוו את כל תהפוכות החיים וכעת כל שנותר הוא לחלוק עם זוג החברים את מראה טבעת האירוסין ואת הפרוספקט של אולם החתונות שנבחר לצורך האירוע המרגש. מה כבר יכול להיות מרגש באירוע כה שגרתי שאלפים כמותו נערכים מדי יום? מה עם להביא שינוי לעולם? מה עם לתת איזו צ'אפחה לאנושות הרדומה?

בעוד התלבטותם הגדולה ביותר של זוגות האוהבים הללו הייתה אם ללכת על בלינצ'ס מתוק או מלוח, אני ישבתי עם חבר זכר בפאב שמעבר לכביש, משקיפים על מסעדת הבלינצ'ס ומטביעים את חיצי ביקורתנו בכוסות בירה ענקיות. שני זוגות יצאו מקולנוע פאר הסמוך והתישבו בשולחן לידנו. ארבעתם הזמינו צ'יפס ושנדי, משקה של תחילת שנות השמונים שהיה הכלאה סהרורית בין בירה וספרייט. הם דיברו על כך שלא נהנו מהסרט האירופאי, שלא הבינו כל כך מה קרה שם ושזה בכלל היה סרט מאוד איטי. הם הסכימו פה אחד שבעתיד צריך ללכת על בטוח ולדבוק בסרטים אמריקאים. לאחר שגמרו את השתיה והצ'יפס יצאו לסיבוב הליכה בדיזנגוף. ידי רעדה, האצבעות דרשו לפרוק מילים שחגו בראש אל הנייר. ביקשתי מהמלצרית עט והתחלתי לכתוב באותיות קטנטנות על התחתית העגולה עליה היו מניחים אז את כוסות הבירה.

הרבה אנשים לא אהבו את הסרט
הרבה אנשים העדיפו לאכול צ'יפס
אחר כך הם שמו ידיים
אפילו שלא הרגישו שום ריגוש

הסתובבו ברחובות הכי מלאים
שייראו על ידי כמה שיותר אנשים
"יש לי בחורה / יש לי גבר"
"איזה זוג מאושר"
הם חשבו שעליהם כולם כך חושבים
אחר כך שתו/אכלו ברד
וליקקו גלידה
ונסעו הביתה להוריד את התחתונים
הם אפילו לא הרגישו גועל
כי הם סתם אנשים רגילים

הרבה אנשים לא אהבו את הסרט
הרבה אנשים העדיפו לאכול צ'יפס

כיום, עשרים שנה מאוחר יותר, אני לעיתים מוצא את עצמי מייחל לזוגיות פשוטה. בלי תהיות ודרמות. מוכן לוותר על המרומים ולו רק כדי לא להתענות בתחתונים. פשוט שנהיה. נהיה יחד. נחיה יחד. יחד נצחק ונבלה, נאכל, ונישן. יחד נהיה רק שנינו ויחד נהיה גם בציבור, עם חברים או באירועים ושמחות. רוגע. שיהיה לנו רוגע. לראות ביחד סרט, ללכת למסעדה, לבקר את ההורים שלי או שלך, לצאת לטייל בטבע, או סתם גיחה קצרה לים. שיהיו רק שמחה ואהבה, בלי עצב וכעסים. ללא קצרים בתקשורת, כל האי הבנות הכל כך מבלבלות ומערערות. בלי הכאב המפלח כשאת מסתכלת עלי אבל לא רואה אותי. עיניים מזוגגות משדרות התקפלות, פרישה מהמערכה, ויתור על כל מה שהביא אותנו עד עתה. הסערות הללו כה חזקות שאני תוהה בכל פעם מחדש אם אשרוד את אשדות הזעף, את מפלי הריחוק. המים השוצפים סוחפים אותי, מסובבים אותי, ומטביעים אותי. ואז, מתחת למים, ללא אויר לנשימה, העיניים נפקחות. אצבעותייך דוחפות מטה את קודקודי המנסה לצוף ולעלות מעל לפני המים. בעוד נטיית הגוף הטבעית היא לחזור ולצוף, ידייך לא מוותרות לי ושולחות אותי שוב ושוב אל המעמקים. שבריר לפני השתלטות החרדה, קמצוץ טרם איבוד אשתונות וטביעה, התמונה מתבהרת. ידייך הטובות ממלאות אותי בכוח להמשיך. טבילה כהילכתה, עם כל הגוף העירום, ללא כל חציצה. לטבוע או לצמוח, אלו כבר הבחירות שלי. היופי שלך בוקע מעבר לקושי משימתך, חודר אל תוך הנוזל העוטף אותי, מעלה אותי אל זרועותייך. פני חיישן שנתברכת בם יודעים לזהות שצלחתי. פתרון הצופן מעלה על שפתותיך בת שחוק מלטפת. עינייך, כל כולן מתמקדות בי, בכל אינספור הקילומטרים מהם אני עשוי. חיורון המוות מתעמעם, מפנה מקומו לנוכחותך הקורנת. עורך הפועם מזליף עלי אור. תזוזת המחשכים חושפת את מחצבי כל לבבך.

עשרים שנה אחרי, הפאב נסגר מזמן ופינה את חללו עבור חומוסיה. מנגד, מסעדת הבלינצ'ס שרירה וקיימת. אל שלט הניאון נוספו המילים 'נוסדה בשנת 1977.' אני כבר לא מתנועע על דרך המירמורים של פאבים שמעבר לכביש אך עם זאת לא עלה בידי להתמקם על נתיב הבלינצ'ס הבטוח. השגחה ורצון שמו אותי לגשש ולפלס ערוץ חדש. את שבה וצצה על רומו של היעד המשנה תדיר פרצפו, מיזגו, ומיקומו. ביתינו-מבצרנו, גם אם ישכון לבטח בסביבה שקטה, בסמיכות לגן ילדים, מכולת, וסניף דואר, מוקף בשכנים תקניים ויומיומיים, גם בתוך פסטורליה שגרתית שכזו יחליף תפאורתו תדיר, מתאים עצמו לסערות נפשות דייריו. נדידת עמים, שובם של בנים לגבולם, ושוב גלות לשם תיקון ועליה. עדנת דרכנו לא תמדד במתכונת ידועה מראש. ללא כל מבנה מוכתב נלמד לחבק יחדיו כיוון ותנועה.

כל הזכויות שמורות © אוגוסט 2007
זהר צמח וילסון, תל אביב, ישראל

כתיבת תגובה