חזרה לראשי

נגיעה ראשונה

היא פותחת קופסת עץ קטנטנה ופשוטה ומוציאה ממנה טבעת מוזרה המורכבת מכמה סלילי מתכת דקיקים ואלסטיים הכרוכים כנחשים זה סביב זה. היא עושה לי סימן שאתן לה את כף ידי ועונדת את הטבעת על אצבע המורה שלי. מבנה הטבעת מאפשר לסלילי המתכת לנוע על אצבעי, יוצרים תחושה עדינה ונעימה. היא מגלגלת את הטבעת מספר פעמים לאורך כל האצבע שלי. הסלילים מתהפכים סביב עצמם, מתרחבים ושוב נעשים צרים לפי גיאוגרפיית אצבעי. "כמה זה נעים," אני אומר בעיניים עצומות. היא מחייכת בשתיקה ומעבירה את הטבעת אל האצבע האמצעית שלי. האצבע הבתולית מתענגת על ראשוניותה של התחושה.

קצב פעימות ליבי מתחזק. אני שואף אויר באיטיות, עדיין בעיניים עצומות, ואז משחרר נשיפה ארוכה, חווה את הדופק ואת הריגוש. "לאט," אני אומר לעצמי, מודע לכך שחלק לא מבוטל ממני רוצה לזנק, לשלוף אותה מבגדיה, לתת לידיי וללשוני חופש פעולה על כל שדות גופה. אני מנסה להשקיט את מחשבותיי, לא לרוץ קדימה עם תוכניות הסתערות אלא להיות בתוך החמימות התמימה של כף יד, טבעת, ואצבע. אני רוצה להבטיח לעצמי שעל אף רצונותיו של היצר הגועש אדע להציב לעצמי גבולות. אני פוקח את עיניי ומביט בה. היא יפה. היא מיוחדת. היא אחת שמתאהבים בה. אני רוצה להתאהב בה. אני רוצה להכיר אותה יותר. אני מרגיש שיש בה משהו עמוק שהייתי רוצה לצלול אליו ולגלות אותו. הייתי רוצה שהצלילה הזו תארך חיים שלמים, שכל הזמן יתגלו עוד ועוד רבדים חדשים והפתעות. היא מסקרנת אותי ומושכת אותי. מעולם לא ראיתי מבט כמו שלה. עיניה לועו של הר געש העומד להתפרץ בזה הרגע. לבה כלבה אדומה, רותחת וקופצת, זעה בתוך כל גופה. בניגוד לכל הסערה הזו, היא ישובה על הריצפה בגו זקוף המשדר איפוק מתוק ורוגע יודע.

אצבעותיה גולשות מאחיזתן בטבעת, לראשונה נוגעות ישירות באצבעי. לרגע קט אנחנו חודרים אחד את השניה דרך העיניים, אך עיניי שבות ונעצמות מעוצמת מגע אצבעותינו. אני שוב מנסה להבטיח לעצמי שלא אתן ליותר מכך להתרחש היום. לא להרוס, לא לרוץ מהר מדי. די במגע אצבעותינו להיום. אני שוב מביט בה. היא פותחת את שפתיה לומר דבר מה אך הן נסגרות ללא מילה. נשימתה מתעצמת ושוב שפתיה מתרחקות זו מזו, הפעם לוחשות לעברי, "ההתחלות הן הדבר הכי יפה. כמה חבל שלא נרגיש יותר אי פעם את מה שאנחנו מרגישים עכשיו." אני עוצם את עיניי, ומבעד ערפילי הבילבול בהם עטפו אותי מילותיה אני חש את שפתותיה נוגעות בשלי ואת לשונה ממיסה בקלילות את דרכה אל פי.

כל הזכויות שמורות © יולי 2007
זהר צמח וילסון, תל אביב, ישראל

כתיבת תגובה