חזרה לראשי

שאובי הלחיים

תושב כפר קטן ונידח הגיע לגיל מאה. עיתונאית עירונית הגיעה אל ביתו הצנוע כדי לראיין אותו. לאחר שהזמין אותה לשבת בסלון, היא שלפה פנקס קטן ועט ואמרה לו "ספר לי בבקשה כיצד הגעת לגיל המופלג הזה." בעודו אומר לה שהסוד טמון בכך שהוא אינו מעשן, אינו שותה אלכוהול, ואינו מתעסק עם נשים, נשמע לפתע מהמטבח רעש חזק של כוסות וצלחות מתנפצות. העיתונאית קפצה בבהלה מהספה. הזקן שנשאר לשבת אמר לה בטון מרגיע: "אין מה להיבהל. זה בסך הכל אבא שלי שכנראה שתה קצת יותר מדי ועכשיו הוא רודף אחרי העוזרת בית."

אבא שלי פג תוקף

כולנו מכירים, בין אם אישית או מסיפורים, איזה קרוב משפחה רחוק או סבא של מכר, שעל אף שאינו מקפיד כלל על תזונה בריאה ויתכן שהוא גם מעשן, כבר מזמן עבר את גיל שמונים. הוא חי באופן עצמאי בדירה משלו, נוהג במכונית, ניפגש עם חברים שמרביתם צעירים ממנו, מבלה עם נשים, ומרבה לצחוק.

מצד שני, לפעמים בחנויות הטבע נוכל להבחין באנשים כחושים המסתובבים בין המדפים. ידם אוחזת בחרדה גדולה צנצנת או קופסת מזון. הם רוכנים אל התוית וקוראים כל מילה, טבלה, וסימונים שונים כאילו היו כתב חידה בו תלויים חייהם. לאחר סיום עבודת המחקר הזו הם ניגשים אל אחד המוכרים שלא היה עירני מספיק כדי להבחין בהם מבעוד מועד ולחמוק מהתחקיר הבטחוני הארוך והמתיש אותו הוא עומד לעבור: האם זה בסדר שהצנצנת מזכוכית? האם הזכוכית הזו אינה רעילה? זה באמת מיוצר בגרמניה? יש לכם את אותו מוצר אבל של חברה אחרת טובה יותר? האם זה בסדר לאכילה כשיש אבנים בכליות? מה לגבי עצירויות? כתוב על המכסה שהפג תוקף זה בעוד שנה וחצי, אז אולי יש לכם עם פג תוקף ארוך יותר? . . .

באחת ההשתלמויות שלי בהודו סיפר לי נהג ריקשה שאביו פג תוקף. לקח לי כמה שניות להבין שהוא התכוון לכך שאביו נפטר. זוהי הסתכלות מעניינת על המוות; קבלת הדברים כפי שהם, ללא מאבק, עם ההבנה שלכל דבר יש מועד סיום, בין אם זה קרטון חלב, אבא של נהג ריקשה, או אנחנו.

את אותם דאגנים מחנויות הטבע אני נוהג לכנות בהומור "שאובי הלחיים" בשל מראם הפיזי הכחוש והכפוף וסימן הזיהוי הרשמי: פנים רזות עם לחיים שקועות. יש שיאמרו ששאובי הלחיים מצד אחד והזקנים המתהוללים מצד שני הם הוכחה לכך שאין זה משנה אם נקפיד או לא על בריאות ותזונה. הנה, הזקן בריא על אף שהוא מעשן ואוכל מה שבא לו ואילו שאוב הלחיים, שכל כך מקפיד על מה הוא כן או לא מכניס לפה, רחוק מלהיות פרסומת לבריאות.

גנטיקה היא מפלטו של העצלן

אני שומע לעיתים, בעיקר מאנשים הסובלים מבעיות עודף משקל ושאינם מקפידים על תזונה בריאה, שהכל גנטי. אם הגנטיקה שלי היא להיות שמן, אז אין מה לעשות, אהיה שמן. כנ"ל לגבי מבנה גנטי עם נטיה לסרטן, מחלות לב, או כל סוגיה בריאותית אחרת. לפי הגישה הזו, הכל תלוי עם איזה כרטיס לוטו הגענו לעולם. ההתיחסות הזו כביכול עושה את החיים קלים יותר מכיוון שהיא מסירה מאיתנו כל אחריות ונותנת לנו את הרשות להיות עצלנים.

גנטיקה בהחלט משחקת תפקיד, אך היא אינה השחקן היחיד. בעצם, אפשר לתאר את נקודות התורפה הגנטיות כשחקן ספסל. כשאנחנו אוכלים בהתאם לצרכי הגוף שלנו, עושים פעילות גופנית, וקשובים לצרכים נוספים של הגוף והנפש, שחקן הספסל הזה ישאר מובטל. הנטיה הגנטית לסוכרת תשאר בגדר נטיה גנטית. כנ"ל לגבי השמנה, סרטן, וסוגיות בריאותיות (ונפשיות) רבות נוספות אשר לא "יתפרצו" על אף הנטיה הגנטית.

ישנם היוצאים מן הכלל. הזקן ההולל התברך בגנים כה חזקים שבריאותו אינה מושפעת מאכילה קלוקלת. לעומת זאת, ידידנו שאוב הלחיים לא זכה בגלגול הנוכחי בגנים שראויים לשבחים ולכן, תיפקודו אינו אופטימלי, גם כשהוא מקפיד על תזונה נכונה.

לפי הערכה (מאוד לא מדעית) שלי, 2% מהאוכלוסיה התברכו בגנים חזקים בסגנון הזקן ההולל ו-2% בגנים לא כל כך נחשקים, כמו אלה של שאובי הלחיים. לגבי יתר האוכלוסיה (96%) המשוואה מאוד פשוטה: תזונה נכונה ואורח חיים בריא יאפשרו לנו להיות בריאים יותר. לעומת זאת, אכילת מזונות מעובדים והיעדר פעילות גופנית יחלישו אותנו ויפגעו בבריאותינו (סוכרת, השמנה, מחלות לב, סרטן, מעי רגיז, ועוד כיד הדמיון הטובה, בהתאם לחולשה הגנטית האינדיבידואלית).

הפרארי של סופרמן במוסך

הרבה צעירים חיים באשליה שיש להם גנים של סופרמן. הם אוכלים ושותים מה שבא להם ובכל זאת הם מלאי כוח, מרץ, חיות. צעירים הם כמו מכונית פררי חדשה. לרכב חדש יש ביצועים שרכב בן עשר כבר מזמן שכח מהם, במיוחד אם לא טיפלו בו כראוי. מבחן הזמן הוא הקובע. בחור צעיר תוסס ואנרגטי שאינו מקפיד על בריאותו לא בהכרח יהנה מחיים נטולי מחלות כשיגיע לגילאי הארבעים-חמישים. בעצם, מרבית הסיכויים הם שבגילאים הללו הוא ימצא עצמו מבקר תכופות אצל רופאים, בתי מרקחת, ואפילו במוסך (חדר הניתוח בבית החולים). עם השתלטותם של מזונות תעשיתיים על הצלחת שלנו, גם בני 35 כבר לא בהכרח נראים ומרגישים צעירים ורעננים. 

אז איך יודעים אם הגנים שלנו חזקים כדי שנוכל לזלול מבלי שזה יחריב לנו את העתיד? אז זהו, שלא יודעים. אם מתעקשים, אפשר להמר. זה יהיה כמו לשחק רולטה רוסית עם סיכוי הישרדות של 2%. לא נשמע מבטיח. הבשורות הטובות הן שמזון איכותי יכול להיות תענוג גדול. זה הכל עניין של הרגלים שניתן לשחק איתם. גם פעילות גופנית אינה חייבת להיות עונש. זוהי הזדמנות נפלאה לזמן איכות עם עצמנו (ריצה, שחיה, אימון משקולות) או להיות בחברת אנשים עם ראש דומה (משחקי כדור, שיעור יוגה, ריקוד). וכמו שעלינו לגלות אלו מזונות טובים עבורינו באופן אישי (אוכל זה לא גלביה עם מידה אחת שמתאימה לכולם), כך גם נקצור תוצאות טובות יותר והנאה מרובה מפעילות גופנית שהולמת את גופינו ואת העדפותינו.

האם לדעתכם בכוחה של תזונה נכונה למנוע מחלות או שהכל גנטיקה?

המאמר המקורי בקישור הזה

כתיבת תגובה